החלטה בתיק סע"ש 36699-03-13

1.         בפני בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת כתנאי מוקדם להמשך בירור תובענה זו.

2.         ואלו נימוקי הבקשה:

א.         המשיב הינו אזרח תאילנד, אינו נמצא בארץ מחודש ספטמבר 2009 ולא תהיה למבקשת כל אפשרות לגבות הוצאות שיפסקו לטובתה באם תידחה התביעה ו/או במידה שייפסקו הוצאות לחובת המשיב.

ג.          המשיב סיים את עבודתו בחודש ספטמבר 2009 וחתם על טופס העדר תביעות המאשר שקיבל את כל המגיע לו עפ"י דין. בנוסף, התביעה אינה מבוססת והסכומים בה מנופחים מעבר לכל סבירות.

 3.         ואלו נימוקי ההתנגדות בקליפת אגוז:

א.         חיוב המשיב בהפקדת ערובה מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות ותכביד על מימוש זכויותיו.

ב.         מדובר בתביעה שסיכוייה טובים ביותר.

דיון והכרעה

 4.        מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ נא (3) 577,628).

5.         לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות גישה לערכאות, הקים לו המחוקק את החריג בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"). תקנה זו מסדירה את סוגיית הפקדת ערובה ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב - 1991.

            ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק דין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU  (ניתן ביום 16.7.03 ), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי מקום בו מדובר בתובע שהינו עובד זר יש לברר תחילה האם הוא נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג (ובענייננו: תאילנד אינה מדינה החתומה על אמנת האג) ובמידה ולא - יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.

מן הכלל אל הפרט

6.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.         כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע עובד זר אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. יתר על כן, באשר לסיכויי התביעה - כל שעל בית הדין לבחון בשלב זה הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש.

ב.         בענייננו, מתקיימים מספר נימוקים מצטברים אשר בעטיים סבור אני כי יש לחרוג מההלכה הפסוקה ולחייב את המשיב בהפקדת ערובה:

ראשית, סכום כתב התביעה עומד על כ- 230,000 ש"ח ועל פני הדברים מדובר בסכום לא סביר. בנוסף, לא ניתן להתעלם מטענת הנתבעת על כך שהתובע חתם על טופס העדר תביעות (בשפה העברית ותאית) עם סיום עבודתו על כך המשתמע מכך.

ג.          שנית, התביעה הוגשה לבית הדין בחודש מרץ 2013 (דהיינו: כשלוש שנים וחצי לאחר מועד סיום העבודה הנטען) ויש בשיהוי הרב בהגשת התביעה כדי לפגוע במהימנות התביעה.

ד.         שלישית, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב הינו תושב תאילנד ומאז סיים את עבודתו לא הגיע לארץ. יש הבדל רב בעיני בין עובד זר המגיש את תביעתו והוא נמצא בארץ להבדיל ממקרה שבו התביעה הוגשה ובעל הדין כלל אינו נמצא בארץ (כאילו עסקינן בתובע וירטואלי). כמו כן - ספק רב באם ניתן יהיה לבצע הליכי גבייה מסודרים לתובע (אם וככל שיפסקו הוצאות לחובת המשיב). 

ה.         רביעית (ובמישור של ראיית הכלל), התופעה של הגשת תביעות על-ידי עובדים זרים שנים רבות לאחר סיום עבודתם התרבתה לאחרונה עד מאוד בבית הדין ואין ספק שהדבר יוצר נטל רב על הנתבעים אשר נאלצים בעל כורחם להתגונן בפני התביעות תוך כדי הוצאת משאבים כספיים רבים לצורך ניהול הגנתם. סבור אני כי במקרים מעין אילו (כאשר מדובר בתובע שאינו נמצא בארץ והמגיש תביעתו ביחס לתקופת עבודה שהסתיימה לפני שנים רבות) על בית הדין לשמיע את דברו ולבקש מהתובע להוכיח "רצינות" בניהול ההליך וזאת על מנת שיוסר החשש מאת הנתבע כי הוא מנהל את הגנתו לשווא.